תקציב המדינה – כסף שהמדינה מוציאה לשימושים שונים: קיום מוסדות המדינה, מתן שירותים, פיתוח, החזר חוב ועוד. במדינת ישראל תקציב המדינה הוא חוק שהממשלה חייבת להעביר, והוא מסדיר את כל הפעילות הכלכלית של הממשלה בתקופה הנתונה. בעבר תקציבים היו חד-שנתיים, אך שני התקציבים האחרונים שעברו היו דו–שנתיים.
תוצר מקומי גולמי – הערך הכולל של הסחורות (מוצרים) והשירותים שיוצרו במדינה במהלך תקופה נתונה (לרוב מדובר על שנה). נתונים אלה מבוטאים במונחים של כסף.
גירעון – הפער בין הכנסות המדינה ובין ההוצאות כאחוז תמ"ג. הגירעון ממומן מהלוואות שמתרחשות על-ידי מכירה של אגרות חוב, קבלת כספים מגורמים וממדינות שונים ועוד. הגירעון משמש לשם השקעה בתשתיות המדינה והוא זרז לצמיחה שמגדילה את הכנסות המדינה ממיסים.
יחס חוב תוצר – החוב הלאומי הוא הגירעון המצטבר בהסתכלות רב-שנתית. החוב הלאומי הוא מספר – כך וכך דולרים או שקלים שמדינה כזו או אחרת חייבת. החוב של המדינה נמדד ביחס חוב-תוצר ולא בגודל החוב לכשעצמו. יחס חוב-תוצר הוא היחס בין גודל החוב של המדינה ובין גודל התוצר שלה. מכאן אפשר להבין שניתן להגדיל את התוצר ועל-ידי כך להקטין את היחס חוב-תוצר. למשל ב-2010 מדינת ישראל הגדילה את החוב ב-2% ו"למרות זאת" ירד היחס חוב-תוצר ב-3% בשל הצמיחה.
כלל ההוצאה – כלל פיסקאלי (תקציבי) חדש יחסית שקיים רק משנת 2004 (תקופת כהונת נתניהו בתפקיד שר האוצר). כלל זה מגביל את הגידול בתקציב המדינה ביחס לגודל התקציב בשנה האחרונה. הבסיס לחישוב מגבלת ההוצאה הוא גודלו של התקציב בשנה שעברה (לא כולל החזר חובות והוצאה המותנית בהכנסה) + השיעור שבו רוצים להגדיל את התקציב השנה (נניח שהתקציב השנה היה 100 ₪, ורוצים להגדיל אותו ב-10%, אז מגבלת ההוצאה תהיה 110 ₪). כאשר היה נתניהו שר האוצר שיעור הגידול עמד על תוספת של 1% יחסית לתקציב הקודם.
חוק ההסדרים – חוק שכל סעיף בו הוא חוק נפרד והוא עובר בצמוד לתקציב המדינה. בלי חקיקתו נופלת הממשלה ולכן בדר"כ מוטלת עליו משמעת קואליציונית (כל חברי הקואליציה נדרשים לתמוך בו, לא משנה מה עמדתם). הוא נוגע כמעט בכל תחומי החיים. אין הגבלות על אופן חקיקתו, אין מגבלות ברורות על גודלו ועל תוכנו (מ-18 סעיפים ב-1985 גדל החוק עד ל-180 סעיפים בחלק מן השנים). החוק פוגע בהליך הדמוקרטי של העברת חוקים דרך דיונים בוועדות ומיצוי הדיון בנושא. לדוגמה, חוק הדיור הציבורי שעבר בשנת 1998 בהליך המקובל ונועד לבנות דירות חדשות לדיור ציבורי באמצעות כספי מכירת הדירות הקיימות, נדחה מדי שנה בחוק ההסדרים.
סל השירותים – מכלול השירותים שהמדינה אחראית עליהם כלפי האזרח. בעקבות הקטנת חלקה של הממשלה בתמ"ג קטן בהתאם סל השירותים הממשלתי מידי שנה.
הפרטה – מכירת נכס של המדינה והפיכתו לפרטי. ניתן להפריט חברות ממשלתיות, כמו למשל הפרטת בזק, תשתיות של המדינה, כמו למשל כביש 6 שהוא כביש מופרט ולכן אנו משלמים כסף עבור נסיעה בו ושירותים חברתיים (למשל המעונות לנשים מוכות שהופרטו בשנה האחרונה).
מיסים – מיסים הם הכספים שהמדינה גובה מאזרחיה (וכן גם מתושבים, תיירים, סוחרים וכו'). המיסים הם החלק המרכזי של הכנסות המדינה ולכן משפיעים מאוד על התקציב (ע"ע).
מיסים עקיפים ומיסים ישירים – מיסים עקיפים הם מיסים אשר נגבים מהאזרחים דרך הצריכה שלהם. הם מאופיינים בהיותם רגרסיביים – הם נגבים מכלל האזרחים במידה שווה. למשל כל אדם שרוכש קרטון חלב משלם עבורו 16% מע"מ. דוגמה למיסים עקיפים: מע"מ, מס בלו על הדלק ועוד. מיסים אלה מגדילים את אי השוויון בחברה.
מיסים ישירים הם מיסים הנגבים ישירות מהאזרח דרך הכנסותיו. הם מאופיינים בהיותם פרוגרסיביים בדר"כ – נגב–ם במידה שונה מהאזרח לפי הכנסתו. למשל, ככל שהכנסתו של אדם גבוהה יותר, הוא ישלם אחוז מס גבוה יותר לממשלה. מיסים אלה מקטינים את אי השוויון בחברה.
העסקה לא ישירה – צורת העסקה המוכרת גם כ"עבודה קבלנית" והעסקה דרך "חברות כוח אדם". מדובר בצורת העסקה משוללת ביטחון תעסוקתי, כאשר בין המעסיק הישיר למועסק אין למעשה קשר, וקל יותר לפגוע בתנאיו.
תעסוקה מלאה – תעסוקה מלאה משמעה מצב שבו כל מי שמעוניין לעבוד בתעריפי השכר הקיימים יכול למצוא עבודה ללא קושי מוגזם. המטרה היא לרדת אל מתחת ל-5% אבטלה בהם מתגאה הממשלה (אגב – ירידת אחוזי האבטלה בישראל נובעת מהעובדה שחלק גדול מהמשרות הן משרות חלקיות. זה גם ההסבר מדוע ישנם כל כך הרבה משקי בית עם מפרנסים הנמצאים מתחת לקו העוני). תעסוקה מלאה מתאפיינת בעליית שכר כללית במשק ..